לקחים מהיעדר אמון בין הדרג המדיני לדרג הצבאי במלחמת יום הכיפורים

אמנון ליפקין–שחק במאמר זה ברצוני להתייחס לחברה הישראלית , שהצבא הוא רק חלק ממנה , ואף שתפקידיו חשובים ביותר , את החברה צריכה להנהיג בסופו של דבר הנהגה אזרחית , שיעדיה מוגדרים מתוך ראייה כוללת , ולא ראייה ביטחונית לבדה . אני סבור שאת מלחמת יום הכיפורים אי–אפשר להתחיל ולבחון בלי להתייחס למדינת ישראל בשנים שלפני פרוץ המלחמה . שש שנים קודם לכן השיג צה"ל את אחד הניצחונות המרשימים ביותר , במלחמה שיצאנו אליה מתוך גבולות בעייתיים , עם ' בטן רכה' – הגבול בין טול כרם לאזור מודיעין . אזור זה כלל את אזורי האימונים של צה"ל ואת ירושלים , עיר קטנה וצרה , ששכונותיה יושבות על הגבול , והיא אינה יכולה להתפתח , אלא מערבה . המלחמה הסתיימה בתוך ימים ספורים בניצחון צבאי על שלושה צבאות סדירים עם כוחות משלוח מאומנים שסייעו להם , ועתה מצאה את עצמה מדינת ישראל שולטת על שטח הגדול פי ארבעה משטחה ערב המלחמה . אופוריה עצומה שטפה את כל אזרחיה : פתאום נהיינו גדולים יותר , גבוהים יותר , חזקים יותר . ישראל נעשתה מעצמה צבאית . באותם הימים חשו רבים כי נפרצה איזו טבעת חנק , שקודם לכן באה לידי ביטוי בתחושת האיום הממשי שנוצר...  אל הספר
מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב