ההיסטוריוגרפיה המקראית לא באה לתעד את “ האמת , ”ההיסטורית אלא לזכור מאורעות מן העבר ומסורות , להעמיק את תודעת הייחוד , תיאודיציה , ללמד לקח ולהגביר את רגש האחריות הקולקטיבית . באיסוף מסורות ועריכתן על רקע יחסי הגומלין בין האל לעמו יש מעין אישור מחדש של ההתחייבויות שקיבל העם על עצמו וטיפוח תקוות לעתיד . האירועים שנבחרו לשם הזיכרון עובדו לאור המגמות הללו . בעת ההגליה ובתקופת הגלות היו בידי “ השארית” בגולה , אלה שלא נטמעו , מסורות היסטוריות על ישראל ויהודה המשולבות באמונה דתית ייחודית שסיפקו עוצמה , חיות ורציפות היסטורית לזהות הלאומית והדתית . הפעילות הספרותית , כולל סיפורי גולה פולקלוריסטיים , היא ביטוי לתחושה של גלות , להתמודדות עם הגלות ולתקוות . במילים אחרות , אם היה המשך לקיום הלאומי–הדתי של עם ישראל בגלות , בניגוד לעמים אחרים שפקד אותם גורל דומה , דהיינו חורבן והגליה , הרי זה בזכות קיומה של ספרות היסטוריוגרפית ובזכות פעילות ספרותית שחידדה וצרבה את התודעה הלאומית–הדתית במחשבת הגולים והפגינה את הייחוד הדתי–הלאומי של הגולים מישראל ומיהודה , אלה שהמשיכו להחזיק במסורות אלו . משייכים את ה...
אל הספר