התפילה התמזגה היטב באישיותו של רש"י , שהיה אדם אמוציונלי , בעל דבקות דתית גדולה ורגיש ביותר לסבל הזולת ולסבל האומה . הוא אף שימש כשליח ציבור בקהילת טרוייש , אך לא נדע אם עשה כן דרך קבע . כמו כן חיבר פיוטים . אך טבעי הוא שהתפילה תקנה לה מקום רב ערך לא רק בעולמו האידאי של אדם מעין זה אלא גם בעולמו הרגשי . על הערך הגדול שרש"י ייחס לתפילה תעיד העובדה שהוא נמנע מתפילה בעת מחלתו , מחשש שלא יוכל לכוון כראוי . הוא אף הורה לאחרים לעשות כן ואסר עליהם להתפלל בעת מחלתם . על כך העיד תלמידו המובהק , ר' שמעיה : היה ר' = ] רש"י ] אומר על החולה שאסור להתפלל , שמתוך כובד חליו עליו מטורף דעתו ואינו יכול לכוין עצמו כשהוא חולה . ואינו מתפלל אלא ק"ש = ] קריאת שמע ] בלבד . רק מי שהקפיד בדרך כלל על כוונה רבה בתפילתו , ינהג כן בימי מחלתו . כך השיב רש"י גם בתשובה שנשלחה אליו בנושא זה . יש לקשור לכך מעשה אחר שאף עליו העיד , ככל הנראה , ר' שמעיה : . 1 די לעיין במבואו לשיר השירים כדי להיווכח בכך , ויש לכך הוכחות נוספות . ראה : גרוסמן , חכמי צרפת הראשונים , עמ' . 142-136 יש סבירות רבה להנחה שמורו הגדול , ר' יעקב בן...
אל הספר