ד. שלום־הכלל

נמצא שלא אושרך שלך וטובתך שלך , אלא טובתו ואושרו של זולתך הוא הקובע ; לא מניעת כאב מעצמך , אלא מניעת נזק מזולתך — ובזה חזרנו למעשה לתורה הקאנטיאנית . אך מה בדבר צורכי הרבים וההתנגשות הבלתי נמנעת בינם לבין אושרו של הפרט ? לפי מיל , 'חייב כל אדם להשתתף במידה הראויה — שיש לקובעה על פי עקרונות היושר — בעבודות הנעשות ובקורבנות המובאים לשם הגנה על החברה או חבריה מפני נזקים . 'וסכנות 'עקרונות היושר' האמורים כאן אינם העקרונות הפורמליים של דיני היושר האנגליים , אלא עקרונות המוכתבים על פי חוש היושר והצדק . אבל אין מיל מוכן לסמוך בכגון דא על תחושתם של בני אדם אינדיבידואליים , והוא , ראשית , משום ששיקול הדעת בענייני חקיקה מוקנה למחוקקים בלבד , להבדילם מסתם אדם מן היישוב ; ושנית , מפני שסתם אדם מן היישוב אינו רגיל לחשוב לגופם של עניינים ומתוך אופקים רחבים דיים . אפילו את תועלתו של עצמו אין הוא מסוגל לקבוע לפי שיקולי יושר וצדק או אף לפי מידות ההנאה האפשריות : אין הוא שואל את עצמו , מה מוצא חן בעיני או מה הולם את אופיי ומזגי או כיצד אצליח במידה מירבית להביא את כשרונותי לפריחה המועילה כיותר — אלא שואל...  אל הספר