כשבאה טענת חשיבותה המכרעת של יציבות במשפט בפעם הראשונה לפני בית המשפט העליון בישראל , טבע הנשיא זמורה מטבע לשון שהיה לאמרת כנף י 'אמת ויציב — אמת . 'עדיף גם המחוקק אימץ לו גישה זו , אם כי רק לגבי בית המשפט העליון : רק הוא אינו חייב ללכת אחר תקדימיו , אבל הם מחייבים את בתי המשפט האחרים . בקביעת חיובו של התקדים על בתי המשפט האחרים הביא המחוקק את מנחתו ליציבות ולאחידות במשפט ו בשלילת חיובו של בית המשפט העליון בתקדימיו שלו עצמו הביע את ציפייתו לחדשנות שיפוטית ומכללא את הסכמתו והסמכתו ל'חקיקה . 'שיפוטית ואולם כוחו המחייב של תקדים מבית המשפט העליון הוגבל , בדרך פרשנות שכל בתי המשפט לכל דרגותיהם נוהגים בה , בכל אותן המגבלות והסייגים שהונהגו באנגליה : רק ratio decidendi מחייב ולא אמרות אגב תקדים שניתן per incuriam אין בו כדי לחייב ; וחשוב מכול — 'הבחנת העובדות' היתה ונשארה גם פה תחביבם של שופטים ועורכי דין . אבל גם אצלנו הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת את כל בתי המשפט האחרים , אף אם נפלה בה טעות ; אלא ששופטים מחוזיים מצאו להם דרך פשוטה ללכת בה , והיא פסיקה בניגוד לתקדים , ולכשיערערו ע...
אל הספר