לשונם המקצועית של אנשי המשפט היתה מקדמת דנא לשמצה ולשנינה , אם בשל סרבולה , אם בשל קשיותה ואם בשל קיצורה : אדם מן היישוב לא הבין אותה וראה בה שפת סתר של בעלי מונופולין . הגיעו דברים לידי הוקעת המשפט כמעין מיסטיקה שרק חכמי הרזים מוצאים בה את ידיהם ורגליהם . גם המסורת המשפטית היהודית אינה יוצאת מן הכלל הזה ו חוקי המקרא שנאמרו בלשון בהירה וקולעת ושווה לכל נפש זכו לתלי תלים של פירושים וחוקי משנה ושל תוספות וסייגים — הוא 'ים , 'התלמוד שרק מי שיודע לשחות בו , לא יטבע בהמון גליו ובתסבוכת פלפוליו . גם המשנה והתוספתא , שניכר בהן מאמץ מכוון לנקוט לשון לקונית וביטויים קצרים וברורים , יצאו מניתוחי הגמרא לעתים חסרות ולעתים לקויות ; והצד השווה שבהוראות הנורמטיביות של התלמוד הוא שהן קזואיסטיות , פרשניות ונמקניות . וכבר כתב הרמב"ם , שמה שמקשה על הבנתו של התלמוד הוא 'שהוא בלשון ארמי מעורב עם לשונות אחרות ושאין אדם מכיר אותה הלשון עד שמלמדים אותו , ובזמן הזה תכפו צרות יתירות ודחקה השעה את הכל , ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתרה ' ... ולכן ראה לחבר את חיבורו הגדול , 'משנה , 'תורה 'בלשון ברורה ודרך קצ...
אל הספר