לא פחות חשוב ובעייתי מאשר תחילתו של תוקף החוק הוא סופו . חוקים שהם בבחינת 'חוקת עולם לדורות' חלפו עברו מן העולם — הנצחיות היא פריבילגיה אלוהית , ואילו חוקי בני אדם הם , כמותם , בני תמותה . חוק צריך להיות חי , לחיות בתקופת היווצרו ולשרת את בני האדם שהגו אותו ורצו בי : אין זאת אומרת שבניהם ונכדיהם של אלה אינם יכולים להשאירו בתוקפו ולחיות אף הם על פיו , אלא אין הם חייבים להשאירו בתוקפו , ואין הם צריכים להיות 'גדולים בחוכמה ובמניין' מאבותיהם כדי לבטלו . ולא זו בלבד אלא שאותו מחוקק עצמו שנתן לחוק תוקף , יכול — מטבע ברייתו — בכל עת לשנות ולבטל אותו , שהרי ' הפה שאסר הוא הפה שהתיר' ( כתובות כג , ע"א . ( חוק שאינו ניתן לביטול הוא בבחינת תרתי דסתרי ; גם ביטול החוק הוא חוק , וכמו זה כן זה נתונים בסמכותו ובשיקול דעתו של המחוקק . בזמנים עברו היו מחוקקים — ולאו דווקא ' אלוהיים' בלבד — שאסרו איסור חמור על ביטול חוקיהם . מי שיתיימר אי פעם לבטל את חוקיו של סולון — גדול מחוקקי יוון העתיקה — היה צפוי לא רק לקללת האלים כי אם גם לעונשים חמורים מידי בית דין של מטה . כבר ראינו כי גם חמורבי , יוסטיניאנוס ואף...
אל הספר