השופט הומס יצא מן ההנחה , שהרוח האנושית שואפת לא רק לידע כי אם גם לפעולה — והמשפט צריך לענות על שניהם : 'חיי המשפט הם גם ניסיון ( experience ) וגם . 'היגיון אם כי הודה פעם 'שחיי הוגה דעות מופשט הם חיי אנוש נשגבים , 'ביותר הוא השאיר את 'החיים הנשגבים' להוגי הדעות ובחר לעצמו את חיי המשפט הלא מופשט . הוא לא האמין בתיזות כלליות ( general propositions ) היאות לכל אדם ולכל מצב , אם כי עודד הוגי דעות לנסח אותן . אבל אין לפסוק על פי עיקרים כלליים י יש להשתמש בהישגי המדע והסטטיסטיקה ככלי עזר בפסיקת המשפט , כשם שהמשפט חייב להפיק תועלת מכל ידע ומכל ידיעה הנוגעים לעניין הנדון . הגישה הריאליסטית של הומס באה לידי ביטוי מובהק בתיאורו המפורסם של מהות המשפט : תמצא הרבה מחברים מלומדים שיאמרו לך שהמשפט הוא שיטה של היגיון , של למידה מעקרונות מוסר וצדק או ממנהגים מקובלים ... אבל אם נשאל לדעתו של ידידנו הרשע , נגלה שלא אכפת לו כהוא זה מה השיטה הבעל : הוא אינו 'שומר' על פי חוזה , אלא 'נאמן' הוא על פי דין . אין זאת כי ' נאמנות' אינה יכולה להתחייב גם מחוזה : ה'נאמנות' המפורשת הראשונה הידועה בתולדות המשפט , היא...
אל הספר