פרק עשירי יחסי ברית־המועצות-ישראל

השנים 1971-1968 היוו שלב חדש באינטראקציה שבין גורמי חוץ וגורמי פנים במדיניות החוץ הסובייטית , במיוחד בכל הנוגע לישראל ולתנועה הציונית בברית המועצות . זאת , בעקבות הפעילות הציונית הנרחבת והנועזת למען יהודי ברית המועצות בזירה הבינלאומית , מחד גיסא , ומאידך גיסא המתיחות במזרח התיכון בתקופת מלחמת ההתשה , והמאורעות בצ'כוסלובקיה . חשוב לציין שניתוק היחסים הדיפלומטיים לא מנע מגעים בין ישראל וברית המועצות , בעיקר במסדרונות האו"ם ובבירה האמריקנית , באמצעות השגריר הסובייטי בעל היוקרה אנטולי דוברינין , והשגריר הישראלי שיוקרתו לא פחותה , יצחק רבין . שיחות בדרג גבוה יותר התקיימו בין אבא אבן ואנדרי גרומיקו בג'נווה בדצמבר . 1973 היתד , ציפייה שוועידת השלום למזרח התיכון תביא לחידוש היחסים בין ברית המועצות וישראל , אך זו לא התגשמה . לדברי שר החוץ הסובייטי גרומיקו , חידוש זה יהיה אפשרי רק לאחר 'התקדמות משמעותית' במגעים בין ישראל לבין מדינות ערב והתנועה הלאומית הפלסטינית . תוכניתה של ברית המועצות מ 1 באוקטובר 1976 לפתרון במזרח התיכון ולכינוס ועידה בינלאומית שנייה בג'נווה לא נתקבלה , אם כי ישראל הודיעה ...  אל הספר
אוניברסיטת בן גוריון בנגב. המרכז למורשת בן גוריון

מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב