רוצה אני לסיים פרק זה בקטעים מתוך ספרות הזוהר , שיש בהם מקבילות חשובות לגישה שאנו מנתחים כאן . עיקר גדול במשנת הרמב"ם הוא ההבחנה העקרונית בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים . גם הזוהר , ובעקבותיו הקבלה , הדגיש את ההבדל שבין נבואות אלו , ובעקבות כך , את אי האפשרות להיזקק להתגלות של נביאים כדי לפתור בעיות הלכתיות , ומכאן נובעת עדיפותם של החכמים העוסקים בתורה על פני הנביאים . וכך קוראים אנו בזוהר פרשת צו ( ח " ג לה ע " א : ( תא חזי , מה בין אינון דמשתדלי באורייתא לנביאי מהימני . אינון דמשתדלי באורייתא עדיפי מנביאי בכל זמנא . מאי טעמאל דאינון קיימי בדרגא עילאה יתיר מנביאי . אינון דמשתדלי באורייתא קיימי באתרא דאיקרי תורה ( נ " א תפארת , ( דהוא קיומא דכל מהימנותא , ונביאי קיימי לתתא באתר דאקרון נצח והוד . החכמים מגיעים לספירת תפארת , מה שאין כן הנביאים בנבואתם נמצאים בנצח והוד . בזוהר חדש מצאנו קטע נוסף הדן בהבחנה הזאת : דהא לנביאי לזמנין שרת עלייהו רוח קודשא ולזמנין לא . וחכימין לא אעדי מנהון רוח קודשא אפילו רגעא חדא זעיר , דידעין מה דלעילא ותתא ולא בא לגלאה . ואמר רבי אבא : אלמלא לא הוו חכימ...
אל הספר