בשלוש השנים שיצאו בין תבוסת הגרמנים במלחמת העולם השנייה לבין הקמת המרינה ובשנים הראשונות לעצמאותה , איש לא ידע אל נכון כיצד ללמד את תולדותיה בבתי הספר . תרבות ההנצחה עור לא נוצרה אז , החברה הישראלית טרם החליטה מה מותר ומה אסור בתחום זה : עוד ב 1949 מלאו העיתונים במודעות לפרסום הופעתם של "שבעת הגמדים מאושוויץ" - שני אחים וחמש אחיות ילידי הונגריה , ניצולי השואה , גמדים ; הם סובבו בין הערים במופע ריקודים ושירה . תלמידים רבים , וגם מורים רבים , נשאו את השואה בתוכם בטראומה אישית . הזיכרונות היו קשים מרי , קרובים מרי , כמה מהשאלות מעיקות מדי . אנשים שלמדו בימים ההם בבתי ספר זכרו את המפגש הראשון שלהם עם השואה במציצנות אל סוד אסור , מבעית ומגרה את הדמיון כמו המוות והמין . הכול התמכרו אז להווה ולעתיד ; הבעיות המידיות שעמדו בפני הישראלים הראשונים - המלחמה , קליטת העלייה , הצנע , הכמיהה לשגרה נורמלית - סייעו להם להדחיק את העבר . אם דיברו על השואה - עשו זאת ביום הזיכרון , אולם סקר שערך משרד החינוך העלה כי באחד מכל שלושה בתי ספר אין עורכים כלל טקס זיכרון ורוב בתי הספר העורכים אותו אינם מנצלים אותו...
אל הספר