כאמור , משנות השבעים של המאה העשרים חתר לוין תחת דרכי השיח והמנהגים השליטים בחברה הישראלית באמצעות אסטרטגיות פירוק שונות , שהמרכזית שבהן היא הפארודיה . פארודיה היא כלי שבאמצעותו נוצר מפגש בין חומרי טקסט לבין חומרים שמחוץ לטקסט החודרים לתוכו . מיכאיל באחטין מתאר את הפארודיה כסוג של יחסים של כל לשון מילולית או בלתי מילולית עם ההקשר שממנו צמחה ועם ההקשר שבו התקבלה . הפארודיה מכילה שני קולות מנוגדים בתוך "דיבר" אחד . הקול המקורי הוא טקסט המטרה , והקול השני מייצג לכאורה את הראשון , אך מחדיר בו משמעות חתרנית תחת המשמעות המקורית , וכך מערער עליו . הז'אנר הפארודי מדגיש את אופיים השקרי של הסברים אידיאולוגיים ותרבותיים שליטים על ידי הצבתם במקומות שבהם הם אינם מסברים את האוזן . שלילת כל סוגי הלשונות , האידיאולוגיים בעצם מהותם , מפרקת לא רק את מערכות הכוח שבעולם הבדוי של המחזה אלא גם את מוקדי הכוח של האליטות הממשיות המיוצגות בו . הדמויות משתמשות באופן מעוות בלשונות שנלקחו ממציאות החיים הישראלית , ועל ידי קעקוען במחזה מקועקעים גם ערכי המציאות שממנה הם שאובים . באחטין מציין ש"דיבר זר" החודר לטקסט ה...
אל הספר