בשיפוליו הדרומיים של הר ציון בירושלים מונח לו בית קברות קטן . שביל הגישה עובר בין אורנים וברושים ועצי זית , לימון ושיחי הרדוף בוורוד ובלבן ; מגיעים אל שער ברזל שחור שגפן חיננית משתרגת בו . אלף הקברים פזורים לצד שרידיו של קו ביצורים עירוני מתקופת התנ"ך ; האבנים העתיקות מבצבצות מבין פרחי כלניות אדומים . לא הרחק משם , בפסגת ההר , היהודים מקדשים את קברו של דוד המלך , והנוצרים הקתולים - את חדר הסעודה האחרונה ; במרתף סמוך נפלה על פי אמונתם תרדמת הנצח על מרים , אם ישו . גם המוסלמים קידשו על ההר כמה קברים . בית הקברות שהקים הבישוף הפרוטסטנטי סמואל גובאט בשנות הארבעים של המאה ה 19 בועד לקהילה קטנה של אוהבי ירושלים , אך רק מעטים מהם נולדו כאן . רובם ככולם באו כזרים , כמעט מכל מקום בין אמריקה לניו זילנד . על המצבות שלהם חקוקות כתובות באנגלית ובגרמנית , בעברית , בערבית וביוונית עתיקה ; מצבה אחת נושאת כתובת בפולנית . כשקברו כאן את ראשוני המתים היתר . הארץ נתונה לשלטון האימפריה העות'מאנית . היא היתה פלך נידח למדי , ללא שלטון מרכזי וללא נורמות מוסכמות ; החיים התנהלו בעצלתיים , בקצב הגמל ובעבותות המס...
אל הספר