הסתננות למטרת איחוד משפחות היתה זירת מאבק חשובה , שנגעה בחיי היומיום ובחיי המשפחה של אזרחים ערבים רבים . במאבק הזה זכתה האוכלוסייה הערבית להצלחה משמעותית . על פי נתוני הממשלה , 20 , 500 מסתננים שנכנסו ארצה עד אוקטובר 1953 הורשו להישאר במדינה וקיבלו אזרחות ישראלית , נוסף לשלושת אלפים איש לערך שקיבלו אישור לחזור ארצה עוד בהיותם בחו"ל , מסיבות הומניטריות . סך החוזרים היווה אמנם אחוז זעום מכלל הפליטים ששהו מעבר לגבולות - פחות מחמישה אחוזים - אבל היה זה הישג שאין לזלזל בו . כמעט כל כפר , כל קהילה , הצליחה לממש "זכות שיבה" מצומצמת לכמה מבניה , ובתוך כך גדלה האוכלוסייה הערבית בארץ בכ 15 אחוזים . מטבע הדברים , להצלחה היו אבות רבים : הזרם הלאומי , שאנשיו סייעו להסתיר מסתננים ותמכו בהם ; אלו שעזרו למסתננים מטעמים אישיים משפחתיים ; וגם ראשי הזרם , "הסייעני" שעזרו לבני קהילותיהם במטרה לבסס את השפעתם . להצלחה זו היו שני אבות נוספים . האחד , הלחץ הבינלאומי שהופעל על ישראל לקבל פליטים , והשני , נכונות השלטון הישראלי ללכת לקראת האוכלוסייה הערבית מסיבות הומניטריות ( ושיקולים כאלו הופעלו גם בתקופת הממש...
אל הספר