הכפירה התנ"כית בעולם הבא ובחיים שלאחר המוות , אשר היוותה חידוש ותפנית מהפכנית במחשבת העולם העתיק , היתה בתקופת ההשכלה לקו הגבול המפריד מאמינים בדתות המונותאיסטיות במערב מהספקנים , מהאגנוסטים ומהאתאיסטים , שהתרבו והלכו ביהדות ובתרבויות עמי המערב . האמונה בבלעדיות העולם הזה היתה הבסיס להעדפת הנביאים את המוסר והצדק הסוציאלי על מצוות הפולחן הדתי . אמונה כי עונשו ושכרו של האדם ייתכנו רק בעולם הזה ובחיים האלה , יצרה את הדרישה , עליה יחזור ביאליק כעבור שנים רבות בשיר "אם יש צדק - יופע . "מיד מבחינתו של ביאליק היה זה תנאי לאמונה בשליטת ובהצדקת האלוהים בעולם , על כן הוא אומר באותו שיר "אם אחרי מותי הצדק יופיע - ימוגר נא כסאו לעד . " גם בנאומי הנביאים מתמזגת האמונה בבלעדיותו של העולם הזה עם הדרישה לעשיית צדק כאן ועכשיו , לא רק מפני ש " המתים לא יהללו יה " - אלא בעיקר מפני שאין עולם שבו אפשר לפצות את אלה שנעשה להם עוול בעולם הזה . הנביאים הבינו כי מעשי הרשע וההתעלמות מדרישות הצדק היא איוולת , בהיותה היפוכה של החוכמה שהיא ראיית הנולד , קרי : הבנת תוצאות המעשים ולא רק שכרם בהווה . ראשי הדתות המונות...
אל הספר