בפרק זה נתייחס בקצרה למחלוקת הנמשכת על מקורות 'הפתרון הסופי של הבעיה היהודית' בין , 'אינטנציונליסטים'ה כלומר אלו הטוענים כי היטלר התכוון מראש להשמיד ולאבד את היהודים , והמתין לנסיבות שיניחו לו לעשות זאת ובין , 'פונקציונליסטים'ה הטוענים כי השואה התרחשה משום שלא נמצאו 'פתרונות' אחרים , ומשום שבשטח עצמו התעוררו כביכול צרכים ודרכים לטפל ביהודים , ביוזמתם של דרגים נמוכים , ובנסיבות שלא תוכננו מראש . לדעתי מדובר כאן בהפרדה מלאכותית בין שני היבטים חופפים של המניעים והמעשים של היטלר . היום ברור שהוא היה הכוח המניע , הדוחף והמפתח של 'הפתרון . 'הסופי אין כמובן לזלזל בתרומתם של אחרים , כמו הימלר , היידריך , באקה ועמיתיהם רבי הטבחים . אולם הוא ניצב בראש הפירמידה . בראשו של היטלר התרוצצו כמה דימויים עצמיים . הוא ראה את עצמו כגאון פוליטי ובמרוצת הזמן גם כ'גאון , 'צבאי כמי שקורא תיגר על אחרים ומגיב על אתגרי התגובה שלהם . להערצתו את עצמו ואת העם הגרמני נוסף מימד של קורבניות ושל רחמים עצמיים , מלווים בתחושת איום עזה ובאימת שקיעה ואובדן , שאפיינה את הימין הקיצוני באירופה כבר במאה ה 19 ואחד משיאיה היה ב...
אל הספר