מדיניותו של המשטר הנאצי כלפי יהודי גרמניה הלכה והחמירה - לסירוגין - מאז עלייתו של היטלר לשלטון בינואר 1933 עד ' . 1939 לכל שלב בהסלמה זו קדמו מעשי אלימות של חוגים נאציים קיצוניים ובעקבותיהם באו מעשי חקיקה וצעדים שלטוניים אחרים שכוונו נגד היהודים . תהליך זה היה מעין משחק גומלין בין פעולה עממית מאורגנת לבין הפעלת אמצעים ממלכתיים , משפטיים ואדמיניסטרטיביים . בראש הפורעים עמדו אנשי " פלוגות הסער" וראשי המפלגה בדרג המקומי , עד שהיטלר עצמו התערב בדבר והורה על צעדים שיצרו קונסנזוס אנטישמי זמני חדש . הקונסנזוס הזה היה התשתית לצעד הבא , שהיה תמיד רע מקודמו והתנהל על פי אותו דפוס עצמו : פרעות יזומות מלמטה והתערבות מחמירה מלמעלה . כל גל של החמרה נקשר במדיניות הפנים ובמדיניות הכלכלית של גרמניה עצמה וביחסיה עם מדינות אחרות . בין גל לגל היו , מכל מקום , תקופות של שקט יחסי ושל יציבות לכאורה . אבל המשטר הנאצי היה זקוק מטבע בריאתו לתנועה בלתי פוסקת קדימה . משטר זה לא יכול היה לשאת סטטוס קוו לאורך זמן בתחומים שנראו לו ראשונים במעלה . דריכה במקום נתפסה כחזרה לעבר - אותו עבר שהנאצים ביקשו למחוק . פירושה ש...
אל הספר