במחציתה השנייה של המאה השבע-עשרה עורערו יסודות האמונה המורשתית היהודית משני צדדים , מצד ההשכלה ומצד הפרכתה העצמית של האמונה המשיחית בשבתאות . למראית-עין עמדה עוד היהדות המסורתית המקובלת עמידה איתנה באורח חייה ובהלר-רוחה עד אמצע המאה השמונה-עשרה . יהדות זו בעיקרה זהה לזו שמלפני אלפיים שנה , ואם חלה בה התפתחות , נתבטאה זו בשינויים דקים ביותר . עמד בעינו ציורההיסטוריה האסכאטולוגי שבמרכזו ניצב העם היהודי . רק המסגרת נתמלאה והלכה במשר מאות השנים חומר היסטורי ורעיוני חדש שנצטבר במרוצת הזמן . מבלי משים נשתנה היחס הנפשי לחיים ההיסטוריים . למן רעיון-הבחירה התקיר והלוחם נמשכת הדרר על פני ציור-היסטוריה תמים המתנוצץ בשלל נגוהות מופלאים , עד לעיון היסטורי המתרומם לשמי המיטאפיסיקה , ועם זה מלווה צלילי הזיה מאגית לא-מזה . מסתעןו מאילן זה זרם פילוסופי-ראציונאלי המשמש הבנה לספקנות המאוחרת , אך בתחילה הכול אחוז באותה מסגרת היסטורית חזקה , שהמסורת והאמונה העממית התמימה שומרות עליה מפני סטיות מהותיות . העיונים המופשטים ביותר , הראציונאליזם המפוכח ביותר , חיי יומיום הקודרים ביותר , כולם חוזרים ומתקשרים תמי...
אל הספר