4

4

נהר העתים זורם בלא הפסק . אך גם כאן הכרח הוא שהניתוח שלנו יחתך בו חיתוכים . שכן הגיוננו אוסר עלינו בדרך הטבע לתפוס ולו גם תנועה רצופה ביותר , אם איננו קוצבים בה ציוני זמן . אך כיצד אפשר לקבוע את ציוני הזמן של ההיסטוריה בתוך המשך הרצוף של העתים ? במובן מסוים הם יהיו שרירותיים תמיד . ובכל זאת חשוב שיעלו בקנה אחד עם נקודות המפנה העיקריות של התמורה הנצחית . בהיסטוריוגרפיות שקיבלנו בירושה ( על ההיסטוריוגרפיות של המזרח הרחוק לא אוכל לדבר ) היתה ההיסטוריה קודם כול כרוניקה של מנהיגים . בחליפות השלטון ותמורותיו ביקשה למצוא לה * — כנהוג מדורי דורות — את המפרקים של סיפורה , אלא אם כן הסתפקה בחיבור אנלים מתוך דידוי משנה לשנה . דברי ימי שליטתם של העמים הכובשים הם שהתוו את תחומי התקופות הגדולות בהיסטוריה , כשכל שלטון מביא חורבן על קודמו . את הזיכרון הקולקטיבי של ימי הביניים פרנס כמעט לכל אורכם המיתוס האפוקליפטי על ארבע האימפריות : מדי , פרס , יוון , רומא . תבנית מכבידה , אם אמנם היתה תבנית כזו . לא זו בלבד שהטקסט הקדוש הטיל את מרותו וכפה להאריך עד עצם היום הזה את מקסם השווא של אחדות רומית מדומה , אל...  אל הספר
מוסד ביאליק