אץ זוכרים עוד את פסיה שרשבסקי , חניכה ומורה בבית יעקב , ניצולת אושוויץ , שהתיישבה בבני ברק והיתה ממקימי בית שרה שנירר שם , שעם בואה לארץ החלה לספר על השואה , וחזרה וקראה לניצולים לספר על קורותיהם ולציבור הרחב להקשיב . בעיניה היתה לכך משמעות לאומית ואישית . הופעתה החשובה בפני הציבור בארץ היתה בדצמבר , 1945 בעצרת באולמ בית הבימה בתל אביב בה נאמו גם יצחק בךצבי , גולדה מאיר , אברהם הרצפלד וד"ר משה סנה . הופעותיה הציבוריות דומות לאלו של ניצולות אחרות באותם ימים , אבל סיפורה שונה . צביה לובטקין , רוז'קה קורצ'אק וחייקה גרוסמן סיפרו על חברי תנועות ציוניות סוציאליסטיות , מועטים שבימי השואה אחזו בנשק . פסיה שרשבסקי דיברה על סתם יהודים , הרוב הדומם , העמף . היא סיפרה על דרכי התמודדותן של נשים יהודיות באושוויץ עם מציאות חייהן במחנה . ב 1956 נפטרה ממחלה . לאסיפה לזכרה בתל אביב באו שר הדתות משה שפירא , יושב ראש הכנסת חבר הכנסת יוסף שפרינצק , סגניתו חברת הכנסת בבה אידלסון 1 וחברות ממועצת הפועלות . סיפורה של גיבורת שואה נשכחת זו הוא סיפור נוכחותן של נשים רבות שבתקופת השואה גילו התנגדות למדיניות הכיבו...
אל הספר