ספר התורה חייב לספר על מיתתו של משה ; שני מסרים שכרוכים זה בזה מבקשת התורה להשריש בלב קוראיה בבחירתה לסיים את חייו של משה בסיפור מותו : המלחמה בפולחן האישיות - וכבר ראינו ביטויים מובהקים שלה בעיצוב סיפור לידתו של משה ( ראו לעיל , פרק יח ) ובמעשה חציית ים סוף ( ראו לעיל , פרק ג ) - והרצון להימנע מהצגת דמותו של משה כגיבור מיתולוגי . מעבר מחיים עלי אדמות אל חיי נצח , שעשוי להתבטא דרך משל בעלייה אל האלוהים השמימה , היה בו כדי להפוך אותו לדמות אלוהית וכך לסכן את האמונה המונותאיסטית הצעירה , המתגוננת על חייה בלב הים האלילי הסובב אותה ומאיים להטביעה . זו גם הסיבה שהתורה מבקשת לעמעם את המסורת על חיי האלמוות שזכה בהם חנוך בן ירד , מי שייחודו ברשימת היוחסין שבין אדם לנח מתבטא בהיותו דור שביעי לאדם , ובקביעת מספר שנות חייו לשלוש מאות שישים וחמש שנים , כמספר ימי החמה ( רמז למסורת מיתית הקושרת אותו עם אלוהות השמש . (? במקום לומר "ויחי חנוך אחרי הולידו , " ... כמקובל ב"ספר חיי אדם" ( בראשית ה ) בנוגע לכל הדורות כולם , מצינו בפסוק כב : "ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלוש מאות שנה , " .....
אל הספר