האדם הוא שליליות טהורה , הוא - ועולמו - נגועים באין ; זהו מקור חירותו היוצרת וגם נקודת התורפה שלו והמצודה הפרושה לרגליו . קרוע מהעולם ומעצמו , הוא עשוי להיות "זהות השבה ומעמידה את , "עצמה להיפתח ולהתמסר לעולם שנפתח כלפיו ברמזי רמזים "כמים הפנים , "לפנים ולחלופין - הוא מועד להיות תשוקה חסרת תוחלת המתכצרת בעמדה של ניכור . בפרק זה נעקוב אחרי הופעתה של כף הקלע הזו וגלגוליה בשתי תורות מתוך ליקוטי מוהר"ן : תורה סד , שעניינה החלל הפנוי - האין - שביסוד קיומה של הבריאה ; ותורה נב , שמבקשת לחשוף עוגן של הכרח בתוך סחרחרת האפשרויות , וחירות בתוך עקת ההכרח . בפרק הקודם הנחתי את התשתית המושגית המופשטת לדיון בבעייתיות הקיומית . אבל השתית זו מוליכה בעצמה לתובנה , שאין די בהפשטות כרי להאיר את הבעייתיות הקיומית : ממשות החיים הקונקרטית היא נקודת המוצא ליצירה העצמית של האדם ולהטבעת חותמו בעולם , והיא גם מבחנן האחרון . בתורות שלפנינו , מבעד לתהייה הכל כך מופשטת על סוד הקיום והבריאה , מוסיפה ומתגלה לפנינו - ומוסיפה ונוגעת בנו - מציאות חייו הקונקרטית של רבי נחמן , שעל-ידי הדבור יוצאת הנפש מכרו אל הפעל , והדב...
אל הספר