התנ"ך הוא יצירה גברית . כתבו אותו גברים והוא פונה לקהל הגברי . התנ"ך נכתב בימים שבהם הפמיניזם והרעיונות העומדים מאחורי מושג זה עדיין לא הועלו על דעתו של איש , ולכן סיפורי נשים , ונשים בכלל , תופסים בו מקום משני בלבד . ספר יהושע , ספר שמואל , ספרי המלכים והנביאים ועוד ספרים רבים נקראים על שם גברים ומספרים על מעשיהם . אך מה הם מספרים על פועלן של נשותיהם ובנותיהם ? כמעט כלום . במרבית המקרים שמן אפילו איננו מוזכר והן נקראות , אם בכלל , בשם הכולל . "נשים" השפה העבריה מבחינה היטב בין לשון זכר ללשון נקבה , והבחנה זו מגלה שהשירה הנהדרת שבספר ההלים כתובה בלשון זכר ופונה אל הגברים , ולא אל גברים ונשים כאחד . הוא הדבר בספר משלי , ובשני חיבורים פילוסופיים נועזים : קהלת ואיוב . בתוך השדרה הרחבה שבה הגברים הם השחקנים הראשיים , מבצבצים שני פרחי בר נדירים הקרויים על שם נשים : מגילת אסתר ומגילת רות . פרט לשתי חינניות אלה , הנשים בתנ"ך נזכרות רק משום היותן בנות הזוג של הגיבור הראשי . הן תמיד דמויות נלוות , מוצלות , ולעולם אינן דמויות ראשיות העומדות בזכות עצמן . סיפור גבורתה של שרה שהלכה בדרכים הועלה על ...
אל הספר