שילוב של אירועים באיראן ומחוצה לה , הביאו בראשית שנות השישים לשינוי תפיסת העולם ודפוסי הפעילות של האופוזיציה למשטר השאה ולתחילת גיבושה הארגוני מחוץ לגבולות איראן . כישלון המאבקים הפרלמנטריים , הפגיעה האלימה במתנגדי המשטר ומעצרו של האימאם ח'ומיני ב , 1963 יחד עם רוח המהפכנות שנשבה מקובה של קאסטרו וניצחון המהפכה באלג'יריה , הביאו את מתנגדי השאה למסקנה , כי הדרך היחידה להפיל את המשטר המלוכני היא 1 במאבק מזוין . קבוצות השמאל של האופוזיציה האיראנית מצאו דרכן למדינות הקומוניסטיות , שפתחו את שעריהן בפני הצעירים האיראנים והיו מוכנות לאמנם ולציירם . בדרך זו הגיעו איראנים לסין ולקובה , וקיימו מגעים עם אלבניה . בפני המהפכנים האיראנים , שרצו להכשיר עצמם למאבק המזוין ובה בעת לשמור על זהותם האסלאמית , עמדו אפשרויות מצומצמות יותר , שהתמצו באלג'יריה ובמצרים . עלי שריעתי , מראשי האופוזיציה שישב אז בפריז , ניצל את קשריו עם בטאון החזית לשחרור אלג'יריה , ( FLN ) אל מגיאהד , ושיגר שליח לאלג'יר כדי להניח בסיס לקליטת המתנגדים האיראנים באלג'יריה . במקביל , התקיימו מגעים באירופה ובארצות הברית בין ראשי המהפכני...
אל הספר