הגישה הנורמטיבית מניחה שההתנהגות המוסרית נעשית לשמה מתוך בחירה חופשית ואחריות מלאה ואין היא נזקקת להסבר נוסף במונחים סיבתיים . המחקר הנורמטיבי אינו מתכחש לכוחן של הנסיבות האמפיריות להשפיע על ההתנהגות ( מוסרית או לא מוסרית , ( אך אין הוא רואה בהן את בסיס ההצדקה להתנהגות . בניגוד למחקר האמפירי , אין הוא מבקש לתאר תופעות ולגלות את הקשר הסיבתי ביניהן , אלא להנחות את התנהגותנו ולקבוע אמות מידה להערכתה . משפטי מוסר כמו "עובד חייב להתריע על מעשים לא חוקיים הנעשים באירגוך , "ראוי להימנע מדרכי תחרות לא הוגנת" אינם נותנים שום מידע עובדתי ולכן אינם כפופים למבחן אמפירי בכל הנוגע לאמיתותם או לשקריותם . אין הם קובעים יחס סיבתי ממשי בין תופעות ולכן אינם יכולים לשמש להסבר ולניכוי ההתנהגות . במילים אחרות , ההכרזה שמן הראוי לעשות דבר מה אינה מנבאת שהדבר ייעשה . ראוי לציין שההבחנה הרווחת בין מחקר אמפירי למחקר נורמטיבי הוצגה לביקורת מצד אנשי מדע ופילוסופים הדבקים בתפיסת מוסר נטורליסטית שלפיה המציאות שחוקר המדע האמפירי משמשת גם מקור תוקפם של משפטי המוסר . בין המייצגים הבולטים של גישה זו אפשר למנות את צ'רלס...
אל הספר