השאלה הנידונה בפרק זה היא כלפי מי נושא המנהל באחריות על החלטותיו ופעולותיו . שאלה זו קולעת ללב הדיון בדרכי הממשל התאגידי . חברה עסקית היא מוסד כלכלי למטרות רווח , ופירושו של דבר שעל המנהל לחפש בהתמדה דרכים להגדלת הכנסות ולהקטנת עלויות שאפשר להצדיקן בפני מי שכלפיהם הוא נושא באחריות . שאלת האחריות החברתית בניהול מחריפה כמה מונים בשוק גלובלי המאפשר זרימה בלתי מרוסנת של הון ספקולטיבי , העברת מפעלים מארץ לארץ , החלפה מהירה של כוח העבודה ושימוש בכוח התאגיד לניצול קהילות מקומיות . תאגידים בינלאומיים אינם כפופים כיום למסגרת מדינית מגבילה המגדירה את מושאי אחריותם . אם המיסים המוטלים עליהם גבוהים מדי לטעמם או שהפיקוח על פעולתם אינו נראה להם , הם מאיימים שיעברו למקום אחר ; תמיד יוכלו למצוא מדינה אחרת שתשמח ליהנות ממקומות העבודה , מההכנסות ממיסים , ומההשקעות הזרות שהם מביאים איתם ( שטיגליץ . ( 2008 איום הנטישה אינו תיאורטי , דוגמאות רבות בארץ ובעולם מלמדות עד כמה הוא מוחשי . למשל , בסוף שנות ה 90 של המאה הקודמת , החליטה יצרנית בגדי הג'ינס הידועה , חברת לוי שטראוס , להעביר את רוב פעילות הייצור שלה...
אל הספר