נדים רוחאנא * אפשר להתייחס לתגובתו של פרופ' יוחנן פרס על מאמרי "פיוס בסכסוך לאומי מתמשך : זהות וכוח במקרה הישראלי-הפלסטיני" כדוגמה לקושי בדו שיח על תנאי הפיוס כאשר הסכסוך הלאומי עדיין בעיצומו . בתנאים של פער בראייה ובמודעות של שני העמים בכל הנוגע למרכיבי הצדק , המוסר והאחריות ההיסטורית , כל חשיבה על פיוס הדורשת שינוי עמוק במודעות הקולקטיבית של הצדדים , במיוחד של הצד החזק , עשויה להיראות אוטופית . הצד החזק שולט במקורות הכוח עצמו ובתהליכי ייצור המודעות על הסכסוך , ולכן פיוס אינו פעולה או סדרת פעולות מכניות שצד אחד מפעיל , אלא תהליך היסטורי שיימשך דורות רבים ואשר אחריותו של הצד החלש בו היא לחשוף את הפרובלמטיקה במודעות שהצד החזק מייצר ואת מקורותיה , ולשרטט את קווי המתאר של הפיוס ההיסטורי גם אם הוא נראה אוטופי . תגובתו של פרופ' פרס אינה נובעת מאי הבנה , כי אם בעיקר מהבנתו את המודעות החלופית שאני מציג במאמר , תוך ידיעה מלאה מצידי שפיוס בשלב זה של הסכסוך אינו מציאותי . כך , למרות אי הדיוקים הקטנים ( למשל , הציטוט על "מלחמת בני אור בבני חושך" > ע' ( 209 והטענה שהמאמר תומך ב"התנגדות לעוול קולונ...
אל הספר