מאיה רוזנפלד * היה מקום להתפלא אילו במצב שבו הכיבוש , על כל ביטוייו ומופעיו , מוסיף להתקיים , ובשעה שישראל מאמצת שיח פוליטי המגן עליו כעל אינטרס חיוני של המדינה , לא היו הפלסטינים מתקוממים . כך פתח עבדאללה עוואד את מאמר הפרשנות שלו שהתפרסם ביומון אלאיאם ב , 1 . 10 . 2000 יומיים לאחר פרוץ ההתנגשויות הקשות ברחבי הגדה המערבית וברצועת עזה . לאורך שבע השנים שחלפו מאז נחתם הסכם אוסלו , ממשיך עוואד , הוסיפו הפלסטינים להשליך את יהבם על המסלול המדיני מתוך אמונה כי המשא ומתן יוביל בסופו של דבר לסיום הכיבוש , בעוד שישראל ראתה במשא ומתן כלי לשימור הנכסים שצברה בשנות שלטונה הממושכות ולהפיכתם לעובדה מוגמרת . צרתם הגדולה של הפלסטינים , מסביר עוואד , היא העדר תמיכה ברורה וגלויה בעניינם מצד גורם עולמי כלשהו , או אפילו מצד גורם אזורי בעל משקל . מצב זה מעמיד את הפלסטינים עם גבם אל הקיר לנוכח מדיניותה של ישראל ולנוכח תמיכתה הבלתי מסויגת של ארצות הברית בה . מצב מעבר שנמתח ונמתח ללא סוף נראה לעין , שבו הרשות הפלסטינית , השולטת בטריטוריה מצומקת ומפוצלת ונהנית מסממנים מוגבלים ביותר של ריבונות , מתקיימת בצל ה...
אל הספר