יהודה שנהב * הוא היה אינדיווידואליסט מושבע . הוא חי לבדו בדירה צנועה , קרוב לחוף הים בתל אביב , ומת לבדו בבוקר של יום שבת , בחדר בקומה הארבע עשרה של מלון ניו יורקי . החדרנית , שפגשה אותו יום קודם ומצאה את גופתו ביום שאחרי , לא הזילה דמעה . מלמלה משהו על פשטותו ואמרה שלא טוב היות האדם לבדו . אכן , היה צנוע ונעדר אותה פומפוזיות המאפיינת פרופסורים מכובדים בקמפוסים . איש מן הזן הישן . אינטלקטואל אמיתי , לבוש ברישול , בז לכיבודים . חסרה לי מאוד נוכחותו הבלתי משתמעת לשני פנים , אבחנותיו החכמות , אפילו חוסר האונים שלו . חסרות לי שיחות הטלפון עימו , הפגישות הקצרות בביתו ברחוב ויתקין , והערבים הארוכים במסעדות ובפאבים התל אביביים במוצאי ימי חמישי . השולחן שלו , "ביבר"ב לאחר הסמינר המחלקתי , נהפך לסמל ה"מקום" של הסוציולוגיה התל אביבית . לא היה כמוהו מומחה לספק לנו - דור ההמשך - פרשנות פוליטית על כוס של יין , או פרספקטיבה סוציולוגית על ארוחת דגים . הוא לימדנו שיש לנקוט משנה זהירות כאשר אנו מאמצים גרסה היסטורית , ונגע בה באמת שלו באופן אלגנטי , שקט , לא מתיימר . הוא אהב "את . "הצעירים תמיד עודד או...
אל הספר