המחזה העממי הפורים שפיל , בהיותו מוצר החגיגה , קיבל את התווים של ספרות קרנבליסטית . גיבורי המיתוס והדמויות ההיסטוריות של העבר נעשו עכשוויים ופעלו במציאות המוכרת . בסוגה התאטרלית של הקרנבל היהודי , הנושא היה ההווה . לא היה מרחק אפי או טרגי כמו זה של המיתוס והאגדה . המשתתפים בהצגה הורידו את התפיסה הסמכותית מטה אל היחסים המוכרים , אל הניסיון היומיומי המשותף , הפשוט והגס , כדי ליצור מבע קרנבלי הולם . האחדות הסגנונית נדחתה לטובת עירוב של גבוה ונמוך , של רציני וקומי , שימוש בחומרים מצויים ומזדמנים , 18 פרודיות על סוגות גבוהות ושימוש בדיאלקט לשוני מלא חיים ובדו לשוניות . המטרה המידית היתה , מלבד הצרכים והמסרים הסמויים , שעליהם נעמוד בהמשך , לעורר צחוק ובדיחות הדעת . שחקני הפורים שפיל ויתרו לחלוטין על ההדר ועל ה"דקורום" של הסיפור המקורי לטובת סלפסטיק והומור נמוך . גם אפיון הדמויות נשען על הניסיון ועל ההמצאה החופשית . בד בבד עם מימוש דגם הטלת הגזרות וביטולן ( השטנה לעם והצלתו , ( התרחקו הדמויות בפורים שפיל במידה רבה מההיבט המיתי . מבקרים אחדים סבורים שבכך ניתק המחזה מרצינותו של החג ומן הליטורגי...
אל הספר