פרק רביעי בין שתי תרבויות

עמדנו על אופיו של חג הפורים . מקורו בחג חילוף עונות מחזורי שעטה אופי גלותי , שבו סמל הישן לבש את דמות המן והיה נושא לנקמה . המרירות הלאומית של עם שאינו יושב על אדמתו ומתבדל בתוך הגויים לבשה סממנים קרנבליים נוספים והוטבעה ביין . למגילת אסתר , ההצדקה הספרותית של החג , נוספו מקורות ספרותיים : מדרשים ואגדות , פרפרזות , תרגומים ושירות . אבל החג זכה לגילומו הדרמתי רק כאשר חדרו לתוכו יסודות מן "התרבות . "האחרת החומרים האורליים , השפה המדוברת , דברי בדיחותא , מערכונים , שירי עם ומנהגי פורים העממיים , הן היהודיים והן פרי השפעת הסביבה , הם שהעניקו לחגיגה היהודית את התאטרון שלה — הפורים שפיל . הטקסטים של הפורים שפיל ששרדו אינם מחזות ספרותיים מנוונים , אלא הדיו של תאטרון עממי חיוני ותוסס , ששאב את חיותו מצופיו . לכן יש לבדוק אותו על פי האלמנטים של תאטרון פולקלור עממי המצויים בו ולא על פי אמות מידה מתחום הפואטיקה הספרותית . התפיסות השונות של תולדות הפורים שפיל עומדות על יחסי הגומלין שבין הנסיבות של הזמן והמקום של מקורותיו ובין החומרים . לצד התפיסה האבולוציונית בעקבות אסכולת , 'קימברידג שלפיה התפתח ...  אל הספר