האדם הוא , Homo Festivus טוען הארווי קוקס . ( Cox ) החגיגה גורמת לאדם לראות עצמו כבעל שורשים וייעוד . העבר והעתיד , הנחגגים בהווה , מאשרים את היבט הזמן , אשר בדרך כלל מתכחשים לו , פוחדים מפניו או מתעלמים ממנו . בכל התרבויות אופייניות חגיגות עונתיות , המדגישות את ההיסטוריה ומספקות הזדמנויות לגילויי הערצת גיבורים ולאישור שאיפות ישנות . החגיגה מזמנת מצב שונה ולעתים אף מנוגד לחיי היום יום . הניגוד הזה מאפשר לקיים נקודת תצפית 1 סינופטית , שבה נפגשים העבר , ההווה והעתיד . גם ליהודים , ככל העמים , נקבעו ימי מועד , ימי שמחה על ההצלה שנתקיימה בדורות קודמים ותקווה לגאולה בעתיד . במועדים האלה האדם מרחיב את גבולות החיים הפרטיים היומיומיים שלו אל העבר הקולקטיבי . המרכיבים המיוחדים של ההזדמנות החגיגית מתממשים בהילולה מוגזמת , בשתייה לשוכרה , בהתהדרות בתלבושות מיוחדות , מוגזמות ומעוררות צחוק , בהתנהגות בזבזנית ובשבירת הטבו . פורים הוא החג העברי היחיד שאפשר לראות בו חגיגה בכל המובנים . בחג הפורים ובמסורת הדואלית שלו —העממית והספרותית — נעוצה ראשיתו של התאטרון היהודי העממי . טיפוסי חגיגה , "סטורנלית" ש...
אל הספר