אחת ההתפתחויות העיקריות החלות בז ' אנר של הפואמה בראשית המאה , למן הפואמה 'שירתי ' של חי'נ ביאליק ( תרס " א ) קשורה בתופעה שבה דובר הפואמה עצמו הופך להיות מוקדה , כלומר מושא התיאור העיקרי שלה . כבר ציינו , בסוף הפרק הקודם , כי מפנה מהותי זה במתכונת הפואמטית , מתחולל , שלא במקרה , רק עם השנוי הפואטי העיקרי המתרחש בשירה העברית בשנים אלה של ראשית המאה - היקלטותה של הפואטיקה הרומנטית לגווניה . הפואטיקה הקלסיציסטית , השולטת בשירה העברית במשך כל תקופת ההשכלה , לפחות עד לשנות השמונים , של המאה הי"ט , דוחה כל אפשרות של עיצוב פרק חיים אישי של ממש במסגרת הז ' אנרים האפיים והליריים הגבוהים , השומרים על כיווני ההפשטה והאוניברסליזציה של נוכחות הפרט בשיר . בתולדות הפואמה עד כה ראינו רק שתי אופציות של שימוש בפוטנציאל של השיר הסיפורי ככלי פואטי לביטוי הסיפור האישי , או כבמתכונת להעמדת התהליך הנפשי עצמו במרכז השיר . האחת , המעתק של הסיפור האישי לפואמה שסיפורה הוא הסיפור של הגיבור ההיסטורי המעוצב בה ( מיכ " ל , ( והאחרת היא מתכונת המונולוג הדרמטי צרקיהו' ) בבית הפקודות , ' 'ברוך ממגנצא , ' 'יונה החיט - ...
אל הספר