בשולי הדגמים הפואמטיים העיקריים של שנות השמונים והתשעים מסתמנת ראשיתו של כיוון פואמטי חרש , אשר עתיד להפוך לאחד הכיוונים הפואמטיים המרכזיים לא רק בתחילת המאה הבאה , אלא גם בשלבים שונים וממושכים במהלכה . העיקרון היסודי של כיוון זה , מעבר לדגמים ולפיתוחים השונים שלו , הוא הפיכת הדובר עצמו - הביוגרפיה שלו , עולמו הפנימי - הנפשי והתודעתי - לסיפור העיקרי של הפואמה , כלומר למושא התיאור שלה . מן הסיבות שיפורטו בהמשך לא יכול היה כיוון כזה של שיר סיפורי להתפתח במערכת הספרות העברית כל עוד הנורמות הפואטיות הדומיננטיות שלה היו קלסיציסטיות . לא מקרה הוא , על כן , שרק עם התחלפותן בנורמות סנטימנטליסטיות , אפשר להבחין בהסתמנותן של מגמות פואמטיות כאלה , ורק עם חדירתה של הפואטיקה הרומנטית לספרות העברית , בראשית המאה , מתחיל מימושן האמתי . את הופעתם , כבר באמצע שנות השבעים של כמה שירים סיפוריים הכתובים בגוף ראשון , והמדווחים במעין מתכונת ווידויית , על פרקים בחייו של הדובר , יש , אפוא לראות עדיין בהקשר של האופציה הווידויית שנפתחה לפני השיר הסיפורי עם הופעת הווידויים בפרוזה , במיוחד אלה של סמולנסקין ושל לי...
אל הספר