המתכונת הפואמטית שפותחה על ידי יל"ג בפואמות אלה , נועדה , כפי שאמרנו לשרת את האידיאולוגיה , שבמרכזה הטיעון המנוגד לטיעון היסוד של האפוס העברי ; אין ולא היה כל סימן להשגחה ולמעורבות האלוהית בעולם , כפי שתעיד שורת החורבנים הלאומיים מאז ועד עתה . טיעון זה איננו מוגבל לנוכחות האלוהית בהקשרה הלאומי בלבד . סצינות הסיום בכל אחת מן הפואמות בוחנות את ההיעדרות האלוהית בהקשר הקיומי האנושי . שוויון הנפש של הטבע , כלפי הטרגדיה האנושית , היעדר הנוכחות האלוהית בו - אלה מנוסחים בחריפות בשורות הסיום הידועות של 'במצולות ים ;' 'אין רואה אין יודע לבכות על שבךמו / , רק עפעפי השחר ^ לימו נפקןחו / , רק עץ הארץ דומם ךאתה / -בעבים עין רואה קץ כל בשר , סוף אלפי אלף / ומעולם לא הוךיךה דמעה אף דלף . ' ההתמודדות עם התיזה הרעיונית של האפוס תבעה גם מתכונת הולמת . האופציות השיריות הסיפוריות מן הסוג של הבלדה אמנם מאפשרות 'להשיל' מן הסיפור את העומס האפי שלו ולהמיר את דרך המסירה האפית המפורטת בדרך דרמטית , אינטנסיבית ומרוכזת . אך הבלדה אינה מסוגלת לשאת בכל התכונות הנתבעות ממתכונת שאיננה רק אלטרנטיבית לאפוס , כי אם מנוגד...
אל הספר