מצבה של הפואמה העברית בשנות השישים , לעומת התזוזות בתחומים אחרים במערכת העברית , הוא מצב של סטגנציה . מצב זה נמשך , למעשה , מסוף שנות החמישים ( מ ' אהבת דוד ומיכל' של יל"ג ב , ( 1856 ועד לסוף שנות ה 60 ( עד להופעת 'שירי יהודה ' של יל"ג ב , ( 1868 וסימניו הם אלה : ראשית מופיעות בפרק זמן זה רק יצירות אחדות של שירה סיפורית . כשלעצמה , אין עובדה זו מעידה דווקא על קיפאון של הז ' אנר , אך אפשר היה לצפות שפריצות הדרך הקודמות בתחום זה , במיוחד זו של מיכ"ל , אך גם , במידת מה , של יל" ב ' אהבת דור , 'ומיכל תגרום לאיזו דינמיקה חדשה של השיר הסיפורי , ששוחרר מכבילותו לז ' אנר הסיפורי הדומיננטי הקודם , לאפוס . יותר מזה , אפשר היה גם להניח שחידושיו הספציפיים של מיכ"ל בתחום הז ' אנר , אף שהקליטה המיידית שלהם היתה שטחית , ייקלטו בהדרגה קליטה מלאה ויסודית יותר . לאמתו של דבר , לא השאירה המתכונת הפואמטית של מיכ " ל את רישומה מן הבחינה התבניתית . במלים אחרות , מתכונת זו לא הפכה למודל , וכמעט שלא נמצא לה המשך של ממש . נראה לי , שההיבטים שקלטה השירה הסיפורית מן המתכונת של מיכ"ל הם בעיקר ברמה התימטית וברמ...
אל הספר