א. המעבר מאין־סוף אל זולתו

בהתחלת ס' אילימה טוען רמ"ק נגד המקובלים , הרואים את הספירות בעצמות האל שעמדתם מביאה להכנסת ריבוי באל : 'חשבו שהפליגו באחדות , והם רבו בפירוד ועשאוהו אחד מתקבץ . 'מחלקים לכן מתנגד רמ"ק גם לדעה , שייחוד הספירות במקורן ועלייתן להתאחד באין סוף פירושה הזדהותן עם עצם האל ו ' לא שיתעלו אלו הנמצאות וייכנסו בעצמותו , שאם כן יתקבץ ויתרבה מאחד וז"ר י . אבל כבר ראינו , שיש מצב מסוים באל הקודם ליציאתו לפעולה אל זולתו . אמנם מצב זה אינו פוגע בטראנסצנדנציה של האל ( המודגשת כל כן בעיקר בהתחלת ס' אילימה , ( אבל דווקא בו יש לראות את הנקודה הראשונה שבה טראנסצנדנציה זו כבר אינה מוחלטת . זהו מצב פאראדופסאלי שאינו ניתן לניסוח בקאטגוריות ראציונאליות פשוטות , שהרי מצד אחד עדיץ מדובר כאן על אחדות טראנסצנדנטית ופשוטה של האל , ומצד שני הספירות כבר כלולות בו , כביכול , כפרי אכםיםטנציה של כל ישות העומדת להימצא מחוץ לאיךסוף : מצד אחד '— הספירות בכוחן נעלמים בו בכוחו במציאות דק ונעלם' , ומצד שני — לומר שזה מחייב ריבוי ושינוי באל 'אין זה מכלל שאלת החכמים כי אם פיתוי השכל' .  אל הספר
מוסד ביאליק