מכאן אנו יכולים לעבור לביקורתו של רמ"ק על עצם תורת התארים הפילוסופית . עם כל ערכה כמחנכת את השכל האנושי לתפיסה טהורה ולא גשמית של האל , הרי היא מספיקה רק 'לחקירת השכל' המסתפק בהכרת האל בדרך השלילה . אבל כדי להגיע ליחס חיובי בין האדם והאל הפרסונאלי יש צורך בהנחות נוספות , שאפשר למצוא אותן רק בקבלה . 109 כאן מתברר שתורת התארים של הפילוסופים היא עקרה מבחינה דתית , והיא מביאה בסופו של דבר לביטול הזיקה של האל לעולמו : 'החוקרים בעלי חושך והבהלה' הרחיקו את התארים מן האל , ומפני זה 'נעלם מעיניהם אלוקות וחשבו כי השיגוהו ולבם רחוק ממנו , מפני שטעותם אמיתית באין סוף ב"ר . ומכחישים השגחתו ורוב ענייניו ופעולותיו בעולם הזה ... וענייני תואריו ושבתו וקימתו ... מובן ליודעי החכמה' . 200 מתוך הדגשת הטראנםצנדנטיות של האל הגיעו אפוא הפילוסופים לשלילת ההשגחה . וממילא איבדו את האל הפרסונאלי . ראינו שרמ"ק איננו מתנגד לסלק את התארים מן 'האחד הפשוט בערך בחינתו אל עצמותו , 'ופשיטותו אבל דווקא 187 שם קו ע"ב , וכן בש"ק עמי . 125-126 1 B » רמ"ק מדבר הרבה על משמעותה המיטאפיסית של הלשון . עיין בעיקר ; ר''ספ סוף שער ש...
אל הספר