הדרך הטבעית ביותר להגיש סיפור , היא המעמד שבו ניצב המספר מול המקשיבים לו — אם בחוג מצומצם של חברים , מכרים ובני המשפחה , ואם לפני קהל מאזינים — ומשמיע להם את סיפורו בעל פה ( יי'היגוד . ( גחזי סיפר למלך ישראל על מעשיו של אלישע ( מל"ב ח , ד ה ;( יותם השמיע לבעלי שכם את משל מלך העצים ( שופ' ט , ז טו . ( במעמד זה הקהל רואה את המספר ושומע אותו ; הוא יכול לשים לב לשינויים בנימה ובעוצמת הקול , למחוות ותנועות המלוות את הסיפור , מספר יקריא ואף למבע פניו . המספר , מצידו , רואה את הקהל , מבחין בתגובותיו , ועומד על מידת תשומת לבו . זאת אומרת , בהיגוד בעל פה , המספר וקהל שומעיו מודעים זה לזה . לא כן הדבר בסיפור בכתב . בעת חיבור היצירה , אין הסופר רואה את קהל קוראיו . הקורא אינו שומע את קול הסופר , ואינו רואה אותו ; לנגד עיניו רק הטכסט הכתוב . בכך מתערערת הזיקה הישירה בין מספר לקהל . במציאות הממשית אין עוד מגע ביניהם . אך הם נפגשים
אל הספר