הרצון והשכל, והבעיה החוזרת של חירות הרצון

הרצון הוא אפוא הגורם הראשוני באדם , והשכל הוא הגורם המשני הנוסף . שופנהואר מדגיש כאן את ניגודו לדיקארט ולשפינוזה . שניים אלו לימדו את עדיפותה של ההכרה לגבי הרצון , הם ראו אפילו את הרצון כפעולה מחשבתית וזיהו אותו עם המשפט . שפינוזה אומר בפירוש תורת' ) , 'תהמידו חלק שני , משפט מט , ( שהרצייה והשיפוט הם היינו הך . שופנהואר נותן לדברים אלה את הפירוש הזה : 'לכן , כל אדם נעשה למה שהוא אך ורק לרגל ההכרה . הוא נולד לתוך העולם כאפס מוסרי , הוא הכיר את הדברים שבעולם , ואז הוא החליט להיות זה או זה , לפעול כך או . 'כך דעה זו , שופנהואר אומר , היא היפוכה של האמת . כל אדם הוא מה שהנו על ידי רצונו , ואילו על ידי ההכרה הנוספת הוא מכיר לדעת את אופיו . לפי תורותיהם של דיקארט ושפינוזה רוצה האדם במה שהוא מכיר ; ואילו לפי שופנהואר הוא מכיר את אשר הוא רוצה . מד . שהאדם רוצה בו הוכרע על ידי האופי השכלי שלו , כלומר , על ידי אותה פעולה ראשונית של הרצייה שהיא מעבר לזמן . ואילו האופי הנסיוני של האדם הוא האופי השכלי בהופעתו המתפתח ומתגלה מעט מעט בחלל ובזמן . ראינו לעיל , ששופנהואר דוחה את התורה על חירות הרצון ....  אל הספר