לא בלי חיל ורעדה עולה אני לקתדרה זו ומתייצב לפני קהל שומעי המלומדים . אנחנו האמריקנים הריבו רגילים לקחת לקח מחכמי אירופה , לא רק מספריהם כי אם מפיהם ממש . באוניברסיטה שלי , בהארווארד , אין חורף עובר עלינו בלי הביא עמו יבול , רב או מעט , של הרצאות מפי חכמים סקוטים , אנגלים , צרפתים , או גרמנים , המייצגים איש איש את המדע או את הספרות של ארצו , אם שביקשנו מהם לעבור את האוקיינוס על מנת לשאת את דבריהם באזנינו , או שתפשנום בכנף מעילם בעת שנזדמנו למדינתנו במטעיהם . דבר טבעי הוא בעינינו כי אנשי אירופה ידברו ואנחנו נקשיב . ואילו ההיפר מזה — שאנחנו נדבר והאירופיים יקשיבו , — עדיין לא נעשה לנו הרגל ! והאיש הנוטל עליו לראשונה הרפתקה כזו נולדת בו מעין הרגשה כי חייב הוא להתנצל על מעשה נועז כל כך . בייחוד טבעית היא הרגשה זו על אדמה כה נערצה בעיני האמריקנים כאדמת אדינבורג . גדולתה ותפארתה של הקתדרה לפילוסופיה באוניברסיטה זו עשו רושם כביר על דמיוני בנערותי . ספרו של הפרופיסור פרייזר , "מסות בפילו / 'סופיה שאז אך זה הופיע , היה הספר הפילוסופי הראשון שבא לידי , ועודני זוכר היטב את יראת הכבוד שעוררו בי ה...
אל הספר