הבעיה של יחם הלוגוס אל הממשות התעוררה עוד לפני יצירת תורת ההיגיון עצמה . כשפאךנזניךס הגן על התורה , שהמחשבה וההוויה הן זהות . הרי שם לפני הפילוסופיה היוונית מגמה חדשה והפנה אותה מן השלטון היהיר של הכרת הטבע בפילוסופיה . כאחת עם זאת הוא זיהה את תורת הלוגים עם תורת היש , האונטולוגיה . וכך מסביר קאסירר את תורתו של פארמנידס : יאי אתה יכול למצוא את החשיבה בלי היש , שבו קובעת המחשבה את עצמה ובו היא מבטאה את עצמה ; ומצד אחר , כדי לתפוס את תכונת היש ואיכותו , אין אנו צריכים ואין אנו יכולים לצאת אלא מן התכונה והאיכות היסודית של המחשבה . האמת היא אחת בתוך ההוויה ובתוך המחשבה . הזהות של המחשבה ושל המושא אומרת לנו מכאן , שאין קיימת כלל וכלל מחשבה גרידה , מחשבה בלא מושא , ומכאן מכילה זהות זו בתוכה את הוודאות , שקביעות אמיתיוית של המושא אי אפשר להן אלא להיות קביעות העומדות במבחנה של . 'המחשבה מייסדה של הלוגיקה כמדע , אריסטו , הדגיש , כפי שכבר ראינו כמה פעמים , את האופי האונטולוגי של הלוגיקה , את זיקתה למציאות . תורת ההיגיון של אריסטו היתה מלכתחילה אונטולוגית , וחוקיה הם באופן לא אמצעי חוקי ההוויה ...
אל הספר