הבחנו עד כאן בין הדימוי הסובייקטיבי , שאני מבצעו מדי פעם בפעם בנפשי , והמושג האובייקטיבי המבוסס על זהות הרימוז של דימויים נפשיים רבים שלי או של אחרים , —ובין השם המתאים למושג ולדימוי הסובייקטיבי בלשון . ועוד עלינו להבליט יסוד רביעי והוא המושא , האובייקט , שאליו מתכוון הדימוי הסוב ייקטיבי והמושג המתאים לו . הדימוי והמושג מתכוונים אל המושא שלהם . את ההתכוונות הזאת קרא ברנטאנו — וחידש בזה מונח של ימי הביניים — בשם ' התכוונות אינטנציונאלית' . הוא הראה , בפסיכולוגיה שלו , כי אופיין של כל ההתרחשויות הנפשיות הוא , שיש בהן התכוונות אל משהו . הדימוי , המשפט , הרגש והרצון —כל שלושת הסוגים האלה של המאורעות הנפשיים — מצוי נים במה שהם מתכוונים אל משהו . איני יכול לדמות מבלי לדמות משהו ! אין אני יכול לשפוט מבלי לשפוט על משהו ! איני יכול לאהוב בלי לאהוב משהו % איני יכול לרצות בלי לרצות משהו . אותנו מעניין כאן היחס בין המושג והמושא שלו . המושג 'מתכוון' אל המושא המתאים לו . המושג והדימוי הסובייקטיבי המתאים לו הם בעלי אותו המוקוא . כשאני מממש ברגע זה בתוכי את הדימוי של משולש , הרי המושג שאליו מתכוון ד...
אל הספר