התרבות היהודית היא תרבות שבמרכזה מצויים טקסטים ' . טקסטים אלו אינם רק הכלי הנושא את התרבות היהודית , הם גם המושא שלה . שכן זוהי תרבות של טקסט כתוב ; היא מכוננת את עצמה באמצעות דיאלוגים סינכרוניים ודיאכרוניים עם טקסטים אלו . דורות של קוראים מפרשים טקסטים קדומים באמצעות כתיבת טקסטים חדשים , וכך נבנית התרבות הטקסטואלית היהודית כסדרה מתמשכת של טקסטים המתייחסים זה אל זה בתנועה האופיינית למיזוג האופקים , שעליה עמדתי בפרק הראשון של הספר . היחס הדיאלוגי , הבין דורי , כלפי טקסטים מעורר את השאלה הבאה : בין הטקסטים המכוננים של התרבות היהודית יש לכתבי הקודש ולהלכה מעמד מקודש . התורה והתלמוד נתפסים כטקסטים קאנוניים בעלי מעמד מחייב . כיצד אפוא מתנהל הדיאלוג עם טקסטים אלו ? האם ניתן לייסד מיזוג אופקים עם טקסטים מקודשים , שמעמדם הסמכותי והמחייב תובע צייתנות מוחלטת ? האם ניתן לשוב אל המסורת , כאשר המסורת עצמה מיוסדת על טקסטים קאנוניים שתוקפם ומשמעותם מצויים מחוץ להווה ומחוץ להקשרים הדיאלוגיים ? שאלות אלו מהוות אתגר מתמשך לרעיון המסורת במוכן ששורטט בפרק הראשון . אולם בחלק זה של הספר לא אעסוק בשאלות אלו ...
אל הספר