עדים שמעידים על החתימה שבשטר שהיא כתב ידם , אבל פוסלים באותה העדות את החתימה בכך שהם טוענים שהיו פסולים לעדות בשעה שחתמו על השטר , הריהם נעשים בטענה זו נוגעים בעדות ואינם נאמנים להעיד על פסול עצמם , כדין בעל דין שאינו נאמן לטעון על עצמו בדבר שהוא 236 עיין תוספות כתובות כ ע"ב , סוף ד"ה ורבי יוחנן ; רמב"ן שם בחידושים המיוחסים לרשב"א , כ ע"א , ד"ה ור"ח ורבים ; רא"ה שם , ד"ה אמר רבא ; ריטב"א שם , ד"ה תנו רבנן ; רשב"א שם , סוף ד"ה כותב אדם , עמ' עא—עב . 237 הלכות עדות פ"ח ה"ד . ועיין בית יוסף , טור חושן משפט , סוף סימן » ו ; ועיין גם ברא"ש , כתובות פ"ב סוף סימן טז , על פי תוספות שם כא ע"א , ד"ה על . נוגע בו , כמו שנתבאר למעלה בפרק האחד עשר . אימתי נאמנים הם להעיד שהיו פסולים כשחתמו על השטר ? בכל אותן הטענות שגם בעל הדין נאמן בטענתו , אף על פי שהיא נוגעת לעצמו . טענות אלה נתבארו למעלה בפרק השנים עשר , והן : כשיש לו מגו ; כשהוא טוען טענה , ודרך בני אדם באותה מציאות לנהוג כמו שהוא טוען שנהג ; וכן כשהוא מודה בדיני ממונות שהוא חייב . ובטענות כאלה נאמן גם העד לטעון שהיה פסול כשחתם על השטר . שנ...
אל הספר