נמצאנו למדים , שיסודו של המגו הוא טענה שבה מודה בעל הדין לעובדות שטוען יריבו , אלא שהוא מוסיף עובדות חדשות שמתוכן הוא נפטר , והוא נאמן בטענת עובדות אלה משום שהיה יכול לטעון : לא היו דברים מעולם , לפי שאין עדים שיכולים להכחיש את שתי הטענות . ומתוך יסוד זה נתבאר מה היא הטענה הטובה שהיד . יכול לטעון ומה היא הטענה הגרועה שטען . הטענה הטובה היא : לא היו דברים מעולם , וכיוצא בה , והטענה הגרועה היא : 157 בבא בתרא לו ע"א . 158 בבא בתרא לג ע"א . הודאה בטענות התובע והוספת טענות ועובדות חדשות שפוטרות אותו אף על פי שהודה בטענות התובע . ומתוך יסוד זה מתבארים גם הסייגים שהעלו הראשונים לנאמנות הטוען טענה שיש בה מגו . כיוון שטענת מגו היא הודאה בטענה של בעל הדין שמחייבת את הטוען , אי אפשר לאמוד את נאמנות העדים במגו . שכן , עדים אינם בעלי דין שיכולים להודות לטענות בעל דינם ומתוך כך יכולים להתחייב אלמלי טענת העובדות הנוספות , שהרי עדים אינם נוגעים בעדותם . וזה לשון רמב"ן ו " יי " שאין אומרים מגו בעדים להאמין יותר ממה שהאמינה תורה , משום מגו , ולא נאמר מגו בעדים אלא במקום חשש נוגעין בעדותן , כדאמרן לעיל ...
אל הספר