עוברי עבירה , "הרשעים" בלשונו של הרמב"ם , 70 פסולים לעדות , ואין לזכות או לחייב בעל דין על פי עדותם , משום שרובם או מיעוט ניכר מהם , משקרים בעדות ואינם אומרים אמת . אין הם מכירים בצורך להעיד אמת ואינם נמנעים מלשקר מחמת התוצאות של עדות שקר . אמנם עוברי עבירה הם בני דעת ומבינים את מה שהם רואים ואינם טועים במה שהם רואים או במה שהם מעידים יותר משאר בני אדם , אלא שאינם חוששים להעיד עדות שקר , ומשום כך הם פסולים . כשם שאינם חוששים לעבור עבירות אחרות ואיסורים אחרים מחמת רשעותם , ואינם חוששים להזיק לבני אדם ולהיות רעים לשמים מחמת תאוות ממון , כך לא יחששו להזיק לבני אדם בעדות שקר . לפיכך פסולים הרשעים עוברי העבירות אם היו רשעים בשעת ההגדה בלבד , אבל אם היו רשעים בשעת ראיית העדות בלבד , הם כשרים . כלומר , עובר עבירה בשעת ראייה שחזר בתשובה בשעת ההגדה , כשר לעדות ; ואילו אדם כשר בשעת ראייה שנעשה רשע בשעת ההגדה , פסול לעדות , לפי שהוא חשוד לשקר ולא לטעות . אבל קרובים וחסרי דעת פסולים גם אם היו פסולים בשעת ראייה בלבד ולא בשעת ההגדה , לפי שהם חשודים גם על טעות בראיית המעשה ולא רק על שקר , כמו שנתבאר ...
אל הספר