מסוגיית התלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא ( קנט ע"א ) עולה לכאורה שקרובים פסולים לעדות משום גזירת הכתוב . כלומר , אין לדין הפוסל אותם שום טעם . אבל כבר ביארו החכמים האחרונים , כגון בעל מנחת חינוך , 3 נ מצווה תקפט . שמסוגיית אחרות בתלמוד ( סנהדרין כח ע"ב ) מוכח , שהטעם שקרובים פסולים לעדות הוא משום קרבת הדעת . הקרובים חיים ביחד עם בני המשפחה , ולפיכך הם טועים ואינם מדייקים לראות ולהגיד דברים כהווייתם , פרטי המעשה כמו שהיה במציאות , או שהם משקרים בעדותם על פרטי המעשה הנוגע לקרובם מדעת ובכוונה . הם אינם רואים את כל פרטי המעשה או שוכחים מקצתם בשעת ההגדה , לפי שהם באים להעיד , TSTVJ ברורה שקרובם זכאי , והפרטים שמפרשים את המעשה לרעתו , אינם שמים לבם אליהם , או שהם שוכחים אותם , או שהם מעלימים אותם מדעת . וכן , הם רואים בדמיונם פרטים שלא היו במציאות , לפי שהם סבורים שפרטים אלד . היו צריכים להיות , משום שהם לזכות קרובם , או שמדעת הם משקרים ומוסיפים פרטים לפי צורך טובת קרובם . שכן , מתוך שהם מוסיפים פרטים , או מגזימים בפרטים , או מדגישים אותם , מתפרש כל המעשה בדרך שהיו רוצים שיתפרש . קרובים מפרשים מע...
אל הספר