הכללים של דיני הראיות המובאים בתלמוד , שעל פיהם יש להוכיח בפני בית דין עובדות , ועל פיהן יפסוק בית הדין בין בעלי הדין מהו הדין והיאך עליהם לנהוג , הם אותם הכללים שעל פיהם נוהג אדם נבון ובעל נסיון כשהוא רוצה לידע אם עובדה ששמע מפי חברו היא אמיתית . וכיוון שהכללים הם אותם הכללים שעל פיהם נוהג אדם בעל נסיון , אף ההלכות העולות מן הכללים הללו הן אותן ההלכות שעל פיהן נוהג אדם בעל נסיון מדעתו . בדיני הראיות אין התורה אלא יורדת לסוף דעתם של הבריות , ומורה היאך יש לברר את אמיתות העובדות כדי לסמוך עליהן למעשה , על פי מה שרוב בני אדם בעלי תבונה ובמיון נוהגים לעשות במציאות כזו . בזאת אין דיני הראיות שונים מדינים אחרים מדיני הממונות . כשהולך אדם אצל חכם או דיין שיאמר לו היאך לנהוג כראוי במעשה שבא לפניו , בין בהוראת איסור והיתר ובין בדיני ממונות , הריהו חייב לומר לחכם היאך היה המעשה , כדי שהחכם יאמר לו מה הדין הראוי לאותו מעשה , ועל פי הפסק עליו לנהוג , כדי שינהג בדרך הנכונה בשבילו , שכך ציוותה אותו התורה לטוב לו . הדבר דומה לאדם שהולך אצל הרופא לשאול אותו כיצד עליו לנהוג במחלתו כדי שיתרפא ויבריא ,...
אל הספר