בעיני משרד האוצר , קיומם של מוסדות פרטיים , שאינם מתוקצבים על ידי המדינה , היה חלק ממדיניות כלכלית ראויה ורצויה . מדיניות זו זכתה לעידוד ולתמיכה שקטה עוד בשנות ה , 80 כאשר המכללה למינהל הייתה הראשונה אשר זכתה להיתר לקיים לימודים אקדמיים כמוסד פרטי שאינו מתוקצב על ידי המדינה . מנקודת מבטו של האוצר , השלוחות הזרות נכנסו לאותה קטגוריה - מוסדות אשר אינם נשענים בפעולתם על הקופה הציבורית , מקטינים את ההוצאה הלאומית להשכלה גבוהה , ולפיכך גם את הלחצים על התקציב , ומאפשרים הרחבת שירותי השכלה אקדמית המוצעים לציבור הישראלי . אולם , כאשר התברר למשרד האוצר כי שיעור גבוה של עובדי המשק הציבורי לומד במוסדות אלה , וכי תוספות השכר בגין תארים אקדמיים שנוספו לעובדי הציבור משפיעות גם על תשלומי הפנסיה שאלה עתידים לקבל בבוא היום , והלכה למעשה מסתכמים תשלומים 42 אלה במיליארדי שקלים לשנה , ביקש משרד האוצר לסכור את מה שנתפס על ידו כפריצת מנגנוני העלאת שכר בגין לימודים אשר לגבי טיבם ואיכותם הושמעה ביקורת והועלה הספק . וכך , לקראת תקציב , 2000 באמצעות חוק ההסדרים במשק , ביקש האוצר להכניס תיקון מהותי בתיקון מס' 1...
אל הספר